במהלך השנים האחרונות אנו עדים להתרחבות השיח בחברה הישראלית בנוגע לזהותה של המדינה. אם עד לפני כמה שנים עוד היה אפשר לדבר על מדינה יהודית-דמוקרטית, הרי שהיום הוויכוח סובב סביב ההגדרה של היהודית או הדמוקרטית ובנוסף מה בא קודם.
מחלוקת זו מוצגת בדרך כלל על ידי שתי הגדרות מתחרות של המדינה: "בית לאומי לעם היהודי "או "מדינה לכל אזרחיה". באופן כללי, קווי המערכה בוויכוח על מעמד המדינה פרושים בין הרוב היהודי המהווה כשמונים אחוז מאזרחיה, לבין המיעוט הערבי-פלסטיני-ישראלי שמהווה כעשרים אחוז. חלק ניכר מן המיעוט הערבי פלסטיני-ישראלי אשר סובל זה שנים מאפליה ,חוסר נגישות והזנחה, משוכנע כי הגדרת מדינת ישראל כ"בית הלאומי של העם היהודי "מהווה מכשול עקרוני המונע השתלבות אזרחית ויחס הוגן יותר מצד המדינה. באופן דומה, מאמינים רבים בקרב הרוב היהודי שאם המדינה הייתה מתנהגת באופן הוגן כלפי כל אזרחיה ,דבר זה היה בהכרח מערער את מעמדה כ"בית הלאומי של העם היהודי."
אולם, שתי אמונות נפוצות אלו הינן מוטעות ומזיקות .גישת מודל האזרחות המשותפת הינה להראות שהאופן בו המדינה מתייחסת אל אזרחיה, אינו קשור בהכרח להגדרת מדינה כלשהי. למעשה ,מידת הגינותה של כל מדינה כלפי כל אזרחיה, כמעט ואינה קשורה להגדרה הרשמית של מעמדה. לעומת זאת קשור הדבר קשר הדוק הרבה יותר למידת ההוגנות של הנגישות אותה המדינה מאפשרת לאזרחיה ,ללא קשר לזהויותיהם הלאומיות ,הדתיות ,העדתיות ,או כל זהות אחרת. ברחבי העולם ישנם מקרים של מדינות בעלות זהויות ייחודיות אשר מטיבות עם קבוצות אזרחים מסוימות ,ולמרות זאת מתנהגות מדינות אלו באופן הוגן מאד ועקבי כלפי קבוצות אזרחים אחרות. כמו כן, קיימות דוגמאות רבות של מדינות שהינן לכאורה של כל אזרחיהן ,אולם בפועל הן עקביות בהתנהגותן הלא הוגנת כלפי קבוצות אזרחים מסוימות.
מדינת ישראל נמצאת בדרכה לצומת חשובה שתכריע את עתידה. בדרך לשם העם בחר בקלפי את נציגיו והם החליטו, אולי לא באופן רשמי, שהמדינה תהיה יהודית לפני הדמוקרטית. זה לא במתכוון, אבל בהיעדר החלטה מנהיגותית, במדינה ובחברה כמו שלנו אין ואקום.
